הלכה: הָכָא אִיתְמַר אֵין רְשָׁאִין לְחַלֵּק. וָכָא אִיתְמַר חַייַָבִין לְזַמֵּן. שְׁמוּאֵל אָמַר כַּאן בִּתְחִילָּה כַּאן בְּסוֹף. אֵי זֶהוּ בִּתְחִילָּה וְאֵי זֶהוּ בְּסוֹף. תְּרֵין אֲמוֹרָיִן חַד אָמַר נָֽתְנוּ דַּעַת לֶאֱכֹל זֶהוּ בִּתְחִילָּה. אָֽכְלוּ כְזַיִת זֶהוּ בְּסוֹף. וְחָרָנָא אָמַר אָֽכְלוּ כְזַיִת זֶהוּ בִּתְחִילָּה. גָּֽמְרוּ אֲכִילָתָן זֶהוּ בְּסוֹף.
Pnei Moshe (non traduit)
גמרו אכילתן זהו בסוף. כלומר לא נקרא בסוף לענין שאין אחד מהן יכול לברך בפני עצמו אלא אחר שכבר גמרו דוקא אבל לא מקודם שגמרו היינו דוקא אם לא אכלו כל הסעודה כאחת כי אם גמר אכילתן היתה כאחת ובהא הוא דתנינן לקמן דשוב אינן רשאין ליחלק והיינו אחר שגמרו דוקא אבל מקודם יכולין ליחלק זה מזה דכיון שלא אכלו בתחלה כאחת לא חל עליהן חובת זימון ולומר שאינן יכולין ליחלק אף על פי שעדיין לא גמרו:
וחרנא. ואידך אמר דאף אם אכל אחד או שנים מהן כזית ואח''כ בא השלישי זהו ג''כ נקרא בתחלה כיון שעיקר הסעודה אוכלין כאחת וחל עליהם חובת זימון ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה:
אכלו כזית זהו בסוף. כלומר מתני' דלקמן איירי בשהתחילו לאכול כאחת אלא אחר שאכל א' או שנים מהן כזית בא השלישי לאכול עמהן ובהא בעינן דוקא אם גמרו אכילתן כאחת דאז אינן רשאין ליחלק:
חד אמר נתנו דעת לאכול זהו בתחלה. וה''ק מתני' דהכא בשנתנו דעתם בתחלת אכילה לאכול ביחד בכה''ג חל עליהם חובת זימון לעולם אע''פ שלא גמרו אכילתן ביחד:
כאן בתחילה כאן בסוף. מתני' דהכא בתחלה מיירי ומתני' דלקמן בסוף הוא דמיירי ופליגי תרין אמוראין בפירושא דמילתיה דשמואל:
והכא איתמר חייבין לזמן. דמשמע משישבו לאכול כאחת חל עליהם חובת זימון ולעולם חייבין הן לזמן ואף אם גמר אחד מהן מקודם אינו יכול לברך בפני עצמו וקשיין אהדדי:
גמ' הכא איתמר אין רשאין ליחלק. במתני' לקמן בפרקין קתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק דמשמע שאין רשאין ליחלק אחר שכבר גמרו אכילתן כאחת ובאים לברך אז אינם יכולים לחלק אבל אם לא גמרו כאחת אלא אחד מהן גמר מקודם לחביריו יכול הוא לברך בפני עצמו:
משנה: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְּאַחַת חַייָבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּיפְדּוּ וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת וְהַכּוּתִי 51a מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם אָכַל טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִיפְדּוּ וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת וְהַנָּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
והנכרי. בגר שמל ולא טבל מיירי ואשמועינן דכל כמה דלא טביל נכרי גמור הוא דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול:
והשמש שאכל פחות מכזית. משנה שאינה צריכה היא אלא איידי דהדר לרוב השנוים לצורך הדר נמי להא:
והקדש. כגון שחללו על גבי קרקע וכתיב את הכסף:
ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. כלומר שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה ואע''פ שניטלה ממנו תרומת מעשר וברישא קרי ליה ניטלה תרומתו התם שהקדימו בשבלים כדפרישית ומשום דלא חלה עליו חיוב תרומה גדולה קרי ניטלה תרומתו והכא בסיפא מיירי כגון שהקדימו הלוי לכהן לאחר שנתמרח בכרי שכבר הוקבע לתרומה מן התורה והוא נטל המעשר ראשון בתחילה קודם שהופרש ממנו תרומה גדולה והלכך קרי ליה הכא שלא ניטלה תרומתו לפי שיש בו אחד מחמשים הראוי לתרומה גדולה לכהן ואע''פ שהפריש ממנו תרומת מעשר אין מזמנין עליו:
ומעשר שני והקדש שלא נפדו. אם לא נפדה כלל מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני אלא הב''ע שנפדו ולא נפדו כהלכתן ומעשר שני כגון שפדאו בגרוטות של כסף או במטבע אסימון שאין עליו צורה ורחמנא אמר וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה:
מתני' שלשה שאכלו כאחת. שישבו לאכול כאחת:
חייבין לזמן. להזדמן יחד ולברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו:
דמאי. פירות עמי הארץ קרוים דמאי כלומר דא מאי מעושרין הן אי לא לפי שהן חשודין על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפיריתיהן עד שיעשר ואם אכל ולא עישר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:
ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כלומר שלא ניטלה אלא תרומתו והיא תרומת מעשר ואע''פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה וכגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שחלה עליו רשות הכהן ליקח תרומה גדולה אחד מחמשים ונמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו מלבד תרומת מעשר שעל הלוי להפריש אחד מעשרה ואשמועינן מתני' דהכא דפטור הלוי בכה''ג מלהפריש תרומה גדולה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ודרשינן האי מיעוטא להיכא שהקדימו בשבלים שעדיין לא הוקבע לתרומה:
ומעשר שני והקדש שנפדו. וכגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש שהבעלים הפודין מוסיפין חומש וקמ''ל דאין החומש מעכב ובכל הני אשמועינן דאע''ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כיון דבדיעבד מהני:
והשמש שאכל כזית. מהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות קמ''ל דאפ''ה מזמנין עליו. והכותי. הן מן האומות שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיב' בערי שומרון ונתגיירו מאימת אריות שהיו אוכלים בהם כמפורש במלכים והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה היו יותר מדקדקים מישראל לפיכך היו מאמינים אותם בקצת המצות עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה ומאז עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם והלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:
אבל אכל טבל. דגן שלא ניטלה תרומה ומעשרות קרוי טבל ופירושו טבל טב לא ובטבל דאורייתא לא איצטריך לאשמועינן אלא הב''ע בטבל דרבנן וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה וקמ''ל דאע''ג שאינו טבל אלא מדרבנן אין מזמנין עליו:
רַב הוּנָא אָמַר שְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִתְעָֽרְבוּ מְזַמְּנִין. רַב חִסְדָּא אָמַר וְהֵן שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זֵירָא וַחֲבוּרָתֵיהּ וְהֵן שֶׁאָֽכְלוּ שְׁלֹשָׁה כְּאַחַת. רִבִּי יוֹנָה עַל הֲדָא דְּרַב חוּנָא הִטְבִּיל שָׁלֹשׁ אֵיזוֹבוֹת זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְנִתְעָֽרְבוּ מַזֶּה בָהֶן. רַב חִסְדָּא אָמַר וְהֵן שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבִילוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא וַחֲבוּרָתֵיהּ וְהֵן שֶׁהִטְבִּיל שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת. אִין תֵּימַר אֵין לְמֵידִין אֵזוֹב מִבְּרָכָה. וַאֲנָן חֲזִינָן רַבָּנָן קַייָמִין בְּסוּכָּה וְיַלְפִין מִטִּיט הַנָּרוּק. כְּיַי דְתַנִּינָן תַּמָּן הִרְחִיק אֶת הַסִּיכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלֹשָׁה טְפָחִים פְּסוּלָה. הָא פָּחוֹת מִיכַּן כְּשֵׁירָה. מַהוּ לִישָׁן תַּחְתָּיו. הָתִיב רִבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשׁוּב הֲרֵי טִיט הַנָּרוּק מַשְׁלִים בְּמִקְוֶה וְאֵין מַטְבִּילִין בּוֹ. אַף הָכָא מַשְׁלִים בְּסוּכָּה וְאֵין יְשֵׁינִין תַּחְתָּיו.
Pnei Moshe (non traduit)
אף הכא. באויר פחות מג' משלים הוא לשיעור הסוכה אבל אין ישינים תחתיו אלמא דילפינן מצות סוכה מדין טבילת מקוה וה''ה דילפינן מצות טבילה באזוב מדין דהכא בברכה. וביקש אחד מהן לילך לו. והרי הוא נתחייב בזימון:
התיב. והשיב ר' יצחק בן אלישב הרי טיט הנרוק שהוא רך וראוי להריקו מכלי אל כלי דמשלים במקוה לארבעים סאה ואפ''ה אין מטבילין בו כדתנן בפ''ז דמקואות אלו מעלין את המקוה שמשלימין לשיעור המקוה השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק וקתני דמשלימין הן אבל הטובל בהן לא עלתה לו טבילה:
מהו לישן תחתיו. ומיבעיא לן התם מהו לישן תחתיו מי אמרינן מכיון דמצטרף לשיעור סוכה מותר לישן תחתיו או לא:
כהאי דתנינן תמן. בפ' קמא דסוכה הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחם פסולה דאויר פוסל בשלשה הא פחות מכאן כשירה דאמרינן לבוד ומצטרף האויר ג''כ לשיעור הסוכה:
ואנן חזינן. כלומר הא לאיי דילפינן אזוב מברכה דהא אנן חזינן דרבנן קיימין בדין דסוכה וילפין מדין טיט הנרוק בדין המקוה כדלקמיה:
אין תימר אין למדין אזוב מברכה. כלומר וכי תימא דמה ענין דין מצות אזוב ללמוד מברכות הזימון:
רב חסדא וכו'. וכלומר ולרב חסדא בעינן שיהו באין מג' אגודות ולדעתיה דר''ז וחבורתי' שיהא בכל אגודה ואגודה שלשה גבעולין והוא שהטבילן בראשונה כאחת דאז נראו כבר להזייה וכמו דאמרינן לענין חובת זימון וה''ה דילפינן למצות הזייה באזוב:
ונתערבו. מאלו הג' אגודות נלקחו מכל אגודה ואגודה אחת מהן ונצטרפו לאגודה אחת מזה בהן ואינו צריך להטביל במי חטאת פעם שניה לפי שכבר ראוין להזייה הן מטבילה הראשונה:
הטביל שלשה איזובות. בפ' י''א דפרה תנן מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולים. כלומר שלשה שרשים ובהן ג' גבעולים גבעול לכל קלח דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דפסח מצרים מה להלן שלשה דאין אגודה פחות משלשה אף כאן שלשה. והשתא קאמר דאם הטביל שלשה אגודות של אזוב לכל אחד בפני עצמו כדי להזות בהן:
ר' יונה על הדא דר' הונא. כלומר ר' יונה אמר על הדא דקאמר רב הונא בדין הזימון למדין אנו מזה גם למקום אחר לדין הזייה דמי חטאת:
על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשה כאחת. כלומר משום דרב חסדא סתמא קאמר הלכך מסיים הש''ס דעל דעתיה דר' זעירא וחברותיה דלעיל והיינו ר' ייסא דהשיב לו דשלשה דמתני' דוקא הוא וא''כ חבורות דקאמר רב חסדא נמי הכי הוו דדוקא שבאו מחבורות של שלשה שלשה שאכלו כאחת דהואיל ונתחייבו בזימון בשעה שאכלו ג' כאחת הלכך כשעמד אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת חייבין הן לזמן לפי שכבר הוקבעו בחובת זימון בתחלה:
שלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' ונתערבו. כלומר שכל אחד מהשלשה אכלו בחבורה אחת וכדמפרש רב חסדא והן שבאו משלשה חבורות ועכשיו נתערבו יחד אלו השלשה שבאו מן החבורות ונעשו חבורה אחרת משלשה חייבין הן לזמן:
רִבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַב הוּנָא רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם אַבָּא בַּר יִרְמְיָה שְׁלֹשָׁה חוֹבָה שְׁנַיִם רְשׁוּת. אָֽמְרָהּ רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. אָמַר לֵיהּ אֲנִי אֵין לִי אֶלָּא מִשְׁנָה שְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְּאַחַת חַייָבִין לְזַמֵּן. רַבָּנָן דְּהָכָא כְּדַעְתּוֹן. רַבָּנָן דְּהָתָם כְּדַעְתּוֹן. שְׁמוּאֵל אָמַר שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ דִּינָן דִּין אֶלָּא שֶׁהוּא נִקְרָא בֵּית דִּין חָצוּף. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרַוֵּיהוֹן אָֽמְרִין אֲפִילוּ שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ 51b אֵין דִּינָן דִּין.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יוחנן ור''ל תרויהון אמרי. התם אפי' שנים שדנו כלו' אפי' בדיעבד שכבר דני אין דיניהן דין דשלשה דקתני במתני' התם בדוקא וה''נ שלשה דוקא אבל שנים אפי' אם רצו לזמן אין מזמנין:
שמואל אמר. דאמר שמואל בפ''ק דסנהדרין בהלכה א' שנים שדנו דיניהן דין והא דקתני במתני' התם דיני ממונות בשלשה היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפי'. שנים שדנו דיניהם דין וה''ה הכא דלכתחילה קתני במתני' דשלשה בעינן לזימון ואז חובה עליהן אבל בדיעבד אפי' שנים אם רוצין לזמן מזמנין:
רבנן דהכא כדעתון ורבנן דהתם כדעתון. ומפרש הש''ס דכלהו לשיטתייהו אזלי רבנן דהכא והיינו ר' ייסא דהשיב לר' זעירא דדייקינן מן המשנה שלשה דייקא אבל שנים אין מזמנין לשיטת רבנן דהכא הוא והיינו ר' יוחנן וריש לקיש דהם רבנן דא''י וסבירא להו לקמן דכל היכא דתני במתני' שלשה בדוקא הוא ורבנן דהתם והיינו ר' אבא ור''ז שעלו מבבל לשיטתייהו דרבנן דהתם אזלי והיינו שמואל דלקמיה:
אני אין לי אלא משנה. כלומר מן המשנה שמענו דלא היא כדקאמרת דשנים רשות דהא דקתני שלשה שאכלו וכו' ומשמע דוקא שלשה הא שנים לא:
שלשה חובה. מילתא באנפי נפשה היא ודינא קמ''ל דזימון בשלשה חובה הוא ובשנים רשות הוא ואם רצו לזמן מזמנין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source